לתת לרגש צורה: יצירה, עשייה וכעס

לפעמים הידיים מתחילות לדבר

ילד לא תמיד יכול להסביר מיד מה מרגישים. הוא עשוי לרצות ללוש, לבנות, לצייר או להזיז משהו. בבית המשק אנחנו מציעים מרחבים שבהם אפשר לפגוש חומר ולעשות דבר בעל משמעות. נבדוק אם העשייה מתאימה לילד ברגע הזה, בלי לחייב אותו ליצור כדי להוכיח שהוא נרגע.

העוגן התאורטי

במאמרו דחפים וגורלותיהם, פרויד מבחין בין גירוי חיצוני לבין לחץ דחפי שמקורו פנימי. ציטוט והפניה מדויקים נמצאים במאמר חמש נקודות המבט. כאן אנחנו מציעים יצירה ועשייה כאפשרויות לביטוי, כחלק מן הגישה של בית המשק. אין מהמאמר הוכחה שעבודת כפיים מפחיתה תמיד כעס או שהתפרצות מסוימת נגרמת בהכרח מדחף.

לציטוטים ולמקור בסעיף פרויד: לתת מקום ללחץ הפנימי

רגע בסדנה — דוגמה להמחשה

ילד כועס אחרי מריבה ורוצה לשבור את היצירה של חברו. נעצור את הפגיעה ונכיר בכעס. נוכל להציע חומר שמותר לשנות או לפרק, לשבת יחד או לצאת להפסקה. אם בחר ליצור, נתעניין במה שהוא בונה בלי לפרש עבורו כל צבע וצורה. גם האפשרות לא ליצור יכולה להיות בחירה ראויה.

הגוף בתוך המפגש

בחומר המקצועי של בית המשק מופיעה גם השראתו של פיטר לוין להתבוננות בקשר שבין גוף לעוררות. ביישום שלנו נברר מה הילד מרגיש ומה נעים לו: מגע בחומר, תנועה או מנוחה. לא נציג פעילות חושית כטיפול בטראומה, ולא נדרוש מגע או תרגול שאינו נוח לילד.

בבית ובקבוצה

נגדיר מראש מה אפשר לשנות בחומר ומה צריך לשמור. נציע עשייה בלי להשתמש בה כעונש או כדרך להשתיק רגש. לאחר שהסערה נחלשת אפשר לחזור למילים ולתיקון ביחסים. השאלה המנחה היא האם הפעילות מאפשרת לילד ביטוי וקשר, או רק מצפה ממנו לחזור במהירות להתנהגות נוחה למבוגר.